<h1>כל בו הלכ' ארבע מינים סימן ע"ב</h1>
<h2>דף לז.</h2>
לולב היבש נקרא כשכופלין אותו והעלה שלו משתברת. ודעת הראב"ד ז"ל שכל זמן שהלך כל מראה ירוק שבו ונהפך ללבן, הוא שנקרא יבש שפסול, אלא אם כן היה שעת הדחק. ודעתו ז"ל שאין מברכין עליו. ועוד כתב שאם יבש רוב שדרו נפסל, אבל אפילו יבשו כל העלין כשר, ובלבד שישתיירו מן הלחין בראשיהן, ובלבד שתהיה התיומת העליונה לחה. אבל דעת רב פלטוי ורבינו תם ז"ל, שבשעת הדחק נוטלין לולב היבש על השיעור שכתב, ומברכין. והראיה מאנשי כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם. וכן נראה דעת הר"מ ז"ל שכתב היה כמוש ולא גמר לייבש כשר. ובשעת הדחק ובשעת הסכנה לולב היבש כשר, אבל לא שאר המינין. והר"ף ז"ל כתב לולב היבש פיר' בתוס' דהיינו כדי שיהא נפרך בציפורן, כי ההיא דאוזן בכור. וטעם פסול היבש מפרש בירושלמי, על שם לא המתים יהללו יה. לולב שנקטם ראשו, פסול. פירש רש"י אף על פי שלא נקטם ראש השדרה, או נקטמו ראשי העלין העליונים הנקראין תיומת. וכן דעת הבעל ההשלמה ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב דוקא כשנקטם ראש השדרה אבל ראש העלים כשר. ואית דדייקי דמדקאמר נקטם ראשו דקטימה אחרת כגון באמצע לא פסלה משום חסרון, ולא דמי לאתרוג בהא.
